(א) אף על פי שאין העדים יודעין אם יש לו – עיין במרדכי סוף פרק המוכר פירות שכ׳ בזה וז״ל פשיטא דלית להו למידק אי קושטא קאמר או לא דמאן לימא להו שאינו של אחד שבסוף העולם הא אינהו לא קא מסהדי אלא על המתנה שהוא נותן כו׳ עכ״ל: ונלע״ד דהיינו דוקא היכא שאין ידוע שאין להם שאותו הבית היה בחזקת אדם אחר בזה אין להם לחוש שמא של אחר הוא כיון דלא מסהדי אלא על המתנה אבל אם ידוע להם שהיה הבית בחזקת של אחר והוא אומר להם שקנה ממנו או נתן לו במתנה בודאי דאין להם לעדים לכתוב עד שיראו שטר קנין או עדי חזקה והוא בכלל מ״ש אין כותבין שטר ללוקח אלא מדעת המוכר וכ׳ הסמ״ע סק״ה דאף אם לכתוב בלשון שאמר להם איך שקניתי שדה פלוני מפלוני כו׳ דגם לזה אין שומעין לו דאף דא״י להוציא השדה מיד המוכר בשטר כזה מ״מ יהיה קצת קול ויזולו נכסיה כו׳ ע״ש וצ״ע. ועיין בתשובת אא״ז פמ״א ח״ב סי׳ ב׳ אודות שטר מכירה שכתוב בו איך שבא לפנינו ראובן ואמר לנו הוו עלי עדים וכתבו ותנו ליד שמעון אותו חצי בית שהיה שייך לגיסי לוי ולקחנו אותו מגיסי לוי ע״פ דת ודין תורתנו ומעתה החצי בית עם כל זכיותיו יהיה שייך לשמעון כו׳ כנוסח שטרי מכירות ועתה באו בע״ח של לוי ורוצה לגבות חובו מן חצי בית של לוי הנ״ל באמרו שמעולם לא הוחלט לראובן וראובן אין לו שטר מכירה מלוי ולא עדי חזקה רק ראובן אמר מעצמו כך לעדים ונשאל אם יכול זה הבע״ח להוציא מחזקת ראובן שנזכר בשטר שאותו חצי הבית לקח מגיסו לוי על פי דת ודין תורתינו ומסתמא עדים אכולי מלתא מסהדי כו׳ והשיב שדעתו נוטה שראובן צריך לברר שניתן לו ע״פ דת או בשטר או בחזקה אבל אם א״י לברר בשטר או בחזקה חצי הבית ברשות גיסו לוי עומד והודאת לוי אינה כלום במקום שחב לאחרים ובע״ח של לוי גובה מן הבית הנ״ל ולא דמי לאם כתבו בשטר אמר לנו יוסף בן שמעון שלי״ט אי הכהן שהביאו הפוסקים בח״מ סי׳ מ״ט דהתם לא משתמע מלתא שהוא אמר להם כך רק העדים מעידים שאותו יוב״ש שלי״ט או הכהן אמר לויתי כך וכך ואי לאו דידעי שהוא הכהן או השלי״ט לא כתבו כן אבל בנ״ד שכתבו בפירוש ואמר לנו הוו עלי עדים ותנו ליד שמעון אותו חצי בית שלקחנו מגיסי ע״פ דת ודין תורתנו י״ל שהעדים לא ראו שום החלטה מב״ד או שטר מכירה רק סמכו על מה שאמר להם המוכר וראיה ברורה לזה דהא אם מסר מודעא לפני עדים ואמרו דעו שאני מוכרח למכור מחמת אונס אי לאו דכתבי ואנן ידעינן באונסיה לא הוי מודעא ולא אמרי׳ מסתמא מדחתמו העדים על דבריו ש״מ דידעו שהיה לו אונס כו׳ ועוד ראיה מהא דפסקינן בסימן רנ״ה ס״א ש״מ שאמר יש לי מנה ביד פלוני כותבין העדים כך וכך צוה לנו אע״פ שאין יודעים כו׳ ואיתא הטעם בש״ס ב״ב קל״ח ע״ב דלא חיישינן לב״ד טועין משום דב״ד אחר עדים דייקי וא״כ בנ״ד נמי ב״ד אחר עדים דייקי וצריך להביא ראיה איך קנה החצי בית הנ״ל עכ״ד ע״ש. ולכאורה דין זה מבואר להדיא בסמ״ע סק״ה הנ״ל שכתב דא״י להוציא השדה מיד המוכר בשטר כזה. וא״ל דעכשיו שכתב הסמ״ע דאין העדים רשאים לכתוב אף בכה״ג אם כן אולי נימא חזקה שכדין עשו ומסתמא היה ידוע לעדים שבאמת לקח מלוי דז״א דהא מבואר לעיל סי׳ ר״ה ס״ה ברמ״א מיהו אם כבר נכתבה המודעא והביא עדים כו׳ ש״מ דלא אמרינן בכה״ג חזקה שכדין עשו מדצריך אח״כ ג״כ להביא עדים ודו״ק מיהו יש לומר דבאמת זה נכלל בראיית הפנים מאירות הנ״ל מאם מסר מודעא ולא נכתב וידעינן באונסיה וצ״ע:

(ב) הלוקח נותן שכר – עיין בתשובת משכנות יעקב סי׳ כ״ז שכ׳ דלכאורה משמע שאין קפידא על שטר המכר שיהא של המוכר כיון דהלוקח נותן השכר הרי הוא קנוי לו במעותיו כו׳ אבל בחידושי הרמב״ן כ׳ בהדיא דהא דאמר והלוקח נותן השכר תקנת׳ חכמים הוא שמי שנשכר יתן השכר ומיהו נעשה כאמר לו הילך זוזי והקנה השטר למוכר כו׳ והדברים וכו׳ מבוארים בש״ס גיטין כ׳ והאריך ע״ש בזה ומסיים וז״ל נמצינו למידין מסוגיא זו דבשטר מכר וקנין ממון צריך להיות קנוי השטר למקנה תחלה והוא ימסרנו לקונה ואי לא לא קנה כלל ולהך עובדא דזקן וכו׳ לא כמו שנוהגין עתה לפעמים שהקונה כותב על נייר שלו או מצוה לכתוב ולחתום בידיעת המקנה שאין בא ליד המקנה כלל שיזכה בו תחלה וימסרנו אחר כך לקונה וא״כ לא זכה בו המקנה מעולם והוי כחספא בעלמא ואין קונה בו כלל וצריך להזהר בדבר ולהודיע לסופרים כי התקלה מצוי מאד ומוציאין ממון בשטרות כאלו שלא כדין עכ״ל ע״ש: